מה זה אומר להיות “עני שקוף”? סיפורים אישיים על מצוקה שלא רואים

"אני לא מחפש רחמים. רק שמישהו יראה אותי."
זו לא רק שורה משיר – זו תחושת חיים שמלווה מאות אלפי ישראלים שחיים בעוני סמוי, לא מזוהה, לא מקבל סיוע, ובעיקר – לא נראה. עוני שקוף הוא אחד המצבים האנושיים הקשים ביותר: לא רק שאתה נאבק לשרוד כלכלית – אתה גם נאלץ להעמיד פנים שאתה לא נאבק.

במאמר הזה נעמיק במשמעות של "עוני שקוף", נביא סיפורים אישיים מהשטח, ננסה להבין למה המערכת לא רואה – ומה אנחנו יכולים לעשות כדי לשנות.

מה זה עוני שקוף?

"עוני שקוף" הוא מצב שבו אדם חי בעוני – אבל לא נחשב "עני רשמי" בעיני המדינה. הוא לא מקבל קצבאות, לא זכאי להנחות, ולא נכנס לסטטיסטיקה. לעיתים הוא לא מבקש עזרה כי הוא מתבייש. לעיתים הוא מנסה להסתדר לבד, ולעיתים פשוט לא עומד בקריטריונים.

מדובר באנשים שעובדים אבל לא מצליחים לסגור את החודש, משפחות חד־הוריות שחיות על הקצה, פנסיונרים שלא זכאים לקצבת הבטחת הכנסה רק כי יש להם דירה ישנה, סטודנטים שמדלגים על ארוחות כדי לחסוך, או אמהות שמדלגות על חימום בבית כדי להשאיר כסף לתרופות לילדים.

הם לא נראים עניים. הם לא מקבצים נדבות. אבל הם חיים כל יום עם החרדה מהשאלה – איך אשלם על מחר?

"אני שוטף כלים בבית קפה – אבל הארוחה של הילדים באה מהתרומה של השכנה"

שלומי, בן 34, גר עם אשתו ושלושת ילדיו בבאר שבע.
"אני עובד. לא מעט. לפעמים משמרות כפולות. אבל שכר המינימום לא מספיק. כשאני מבקש הנחה בארנונה, אומרים לי שאני מרוויח 'יותר מדי'. כשאני מבקש סל מזון – אומרים שיש לי רכב. אני לא מחפש טובות – רק שיבינו שעוני זה לא רק מי שמקבץ נדבות. יש גם כאלה שמתמוטטים בשקט."

"יש לי דירה. אבל אין לי כסף לתרופות"

רבקה, בת 72, אלמנה מחולון.
"אני חיה לבד. הילדים שלי בחו"ל. אני מקבלת קצבת זקנה בלבד. אומרים שיש לי דירה אז אני לא זכאית לסיוע. אבל הדירה ישנה, בלי מעלית, חשופה לרוחות. אני מפחדת להדליק חימום. בחורף אני עם מעיל וגרביים בבית. אני לא נראית ענייה – אבל כל שקל שאני מוציאה, כואב לי בלב."

"הילדים שלי לומדים. אני עובדת. ובכל זאת – אין מה לשים בסירים"

נעמה, אם חד־הורית משדרות.
"אני לא מבקשת רחמים. אבל למה כל כך קשה לבקש עזרה בלי להרגיש מושפלת? בכל פעם שאני פונה לרווחה, יש עוד טופס, עוד ועדה. אבל אני לא יכולה לחכות לוועדה. הילד שלי רעב עכשיו. אני מרוויחה שכר נמוך, משלמת שכירות, גנים, הוצאות – ובקושי נשאר לי לנשום. אין לי כוח להילחם כל פעם מחדש כדי שיוכלו לראות אותי."

למה המערכת לא רואה את העניים השקופים?

בישראל, הזכאות לסיוע נמדדת לפי קריטריונים נוקשים: גובה הכנסה מדויק, אחזקת נכסים, מספר ילדים ועוד. כל חריגה – אפילו מינימלית – עלולה להוביל לשלילת זכאות. התוצאה היא שמי שמנסה לשרוד בכבוד, מי שעדיין עובד או מי שירש דירה ישנה – לא עומד בקריטריונים.

בנוסף לכך, יש חוסר אמון בין האזרח למערכת. רבים מהאנשים שחיים בעוני שקוף מפחדים לפנות לעזרה כי הם חוששים מבירוקרטיה, סטיגמה או פשוט עייפו ממלחמה יומיומית על כל דבר.

למה זה מסוכן במיוחד?

כשאדם חי בעוני מוצהר – הוא לפחות זכאי לסיוע, מוכר במערכת, מופיע בנתונים. אבל העניים השקופים נעלמים מהסטטיסטיקה. אי אפשר לנתח, לעקוב או לתכנן מדיניות עבורם. הם הופכים לבעיה שאין לה שם – ולכן אין לה פתרון.

וכשאין פתרון – יש תסכול, ייאוש, דיכאון, בריאות מתדרדרת וקריסה חברתית שקטה. זו בעיה של כולנו – לא רק שלהם.

מה אפשר לעשות?

הקשיבו. הקשבה היא המפתח. אנשים לא תמיד יספרו שהם במצוקה – אבל אם תתעניינו באמת, תגלו.

שתפו. אם ראיתם סיפור, יוזמה או קמפיין – אל תעברו הלאה. שתפו. אולי מישהו אחר יוכל לעזור.

תמכו בעמותות שפועלות בשטח. עמותות כמו "אני"ש – אנשים יוצרים שינוי" פועלות לאתר את מי שלא פונה, לעזור מבלי לדרוש טפסים, ולתת מענה מהיר, אנושי ולא שיפוטי.

דברו על זה. העלאת המודעות היא הצעד הראשון לשינוי. ככל שנדבר יותר על העוני השקוף – כך יוכלו יותר אנשים לפעול, לתקן ולהשפיע.

לסיכום

"עני שקוף" הוא לא רק מונח חברתי – הוא אדם אמיתי. הוא יכול להיות השכן שלכם, הקופאית בסופר, החבר מהצבא או קרוב משפחה. אנשים שחיים חיים של מאבק – ולא נראים ככאלה. דווקא בגלל זה, האחריות לראות אותם – היא על כולנו.

כשאנחנו בוחרים לראות – אנחנו שוברים את השקיפות.
כשאנחנו ניגשים – אנחנו שוברים את הבדידות.
וכשאנחנו פועלים – אנחנו משנים מציאות.

אם גם אתם מאמינים שזה הזמן לשנות – התחילו מלשאול: את מי לא רואים?