בישראל של 2025, יש לא מעט אנשים שנאבקים על הישרדות יומיומית – לא כי אינם רוצים לעבוד, ולא כי ויתרו על החברה, אלא כי הם פשוט נפלו בין הכיסאות. המושג הזה – "נפילה בין הכיסאות" – הפך לקלישאה בשיח הציבורי, אך מאחוריו מסתתרים אלפי סיפורים אנושיים של כאב, חוסר אונים ותחושת שקיפות מול מערכת שאמורה הייתה להגן.
מה זה בעצם "נפילה בין הכיסאות"?
כשאדם פונה לעזרה ממוסד אחד (למשל, ביטוח לאומי), ונאמר לו שהטיפול בו שייך למוסד אחר (למשל, משרד הבריאות או הרשות המקומית), הוא מוצא את עצמו במצב של "טלטול מערכתי". כלומר – כל גורם מסיר אחריות, ובינתיים האדם ממשיך לסבול, ללא פתרון.
זו יכולה להיות אם חד-הורית שמרוויחה קצת מעל רף הסף ולא זכאית להנחות, או קשיש בודד שאינו מוכר כנזקק כי יש לו דירה (שהוא לא מסוגל לשפץ, לחמם או לעזוב). זו יכולה להיות גם נערה בסיכון שלא מקבלת מענה מותאם כי אינה נופלת בקטגוריה הרשמית של משרד הרווחה.
קבוצות האוכלוסייה שנפגעות במיוחד:
1. קשישים עריריים
אלפים חיים לבדם, ללא תמיכה משפחתית, חלקם שורדים על קצבאות מינימליות. אבל אם אין להם מלווה קבוע או בקשה רשמית לעזרה – הם לא קיימים בעיני המערכת. לעיתים הם מתביישים לבקש, או שאינם יודעים כיצד.
2. עובדים עניים
בניגוד לדימוי, רוב העניים בישראל הם דווקא עובדים. אך אם הם מרוויחים "קצת יותר מדי", הם מאבדים את הזכאות להטבות שיכלו להחזיק אותם מעל המים – כמו הנחות בארנונה, סבסוד חינוך, סלי מזון ועוד.
3. אנשים עם מוגבלות לא מוכרת
יש אנשים שסובלים ממצבים רפואיים, נפשיים או תפקודיים שלא נכנסים לקטגוריות הברורות של נכות לפי ביטוח לאומי. הם לא "נכים מוכרים", ולכן אינם זכאים לליווי, קצבה או תו נכה – אבל המצוקה האמיתית שלהם נמשכת.
4. נפגעות ונפגעי אלימות במשפחה
רבים מהם בוחרים להימלט מביתם ולעיתים גם ממקום עבודתם. בשל העזיבה המהירה – הם נותרים ללא תעודות, ללא הכנסה, וללא כתובת. וכך – גם ללא זכאות לרוב השירותים.
5. עולים חדשים ופליטים
חלקם לא שולטים בשפה, לא מבינים את הזכויות שלהם, או שחיים תחת איום גירוש – ולכן נרתעים מלפנות למוסדות. הם חשופים לניצול, לעבודות בלתי חוקיות ולחיים חסרי ביטחון.
למה המערכת לא מצליחה לעזור?
מערכת הרווחה בישראל בנויה כמו פאזל בירוקרטי:
כל גוף אחראי על תחום אחר, לכל שירות יש טופס משלו, ולכל סיוע יש תנאי סף – שלעיתים אינם מתאימים למורכבות החיים.
מעבר לכך, התקציבים דלים, מספר העובדים הסוציאליים נמוך, וחלק גדול מהזמן שלהם מוקדש לעבודה טכנית ולא לטיפול ישיר באנשים. כך נוצר מצב שבו גם כשהלב פתוח – הידיים כבולות.
אז מה הפתרון?
✔ גישה הוליסטית:
צריך לעבור מגישה של "סל שירותים" לגישה של ראיית האדם השלם – להבין את ההקשר, לא רק את ההכנסה.
✔ מאגר נתונים מאוחד:
מערכת שתאפשר לגופים ממשלתיים לעבוד יחד ולחלוק מידע באישור האזרח – במקום שכל מוסד יתחיל את הבירוקרטיה מחדש.
✔ מרכזי סיוע מקומיים:
מוקדי שירות אזוריים שבהם אזרחים יוכלו לקבל מענה כולל – מהרווחה, הבריאות, הדיור ועוד – במקום להתרוצץ בין מוסדות.
✔ שינוי מדיניות זכאות:
חישוב מחודש של זכאויות לפי מצוקה אמיתית – ולא לפי קריטריונים קפואים שאינם מתאימים לעולם הדינמי של היום.
למה חשוב לדבר על זה עכשיו?
כי מספר האנשים שנופלים בין הכיסאות רק הולך וגדל. כי בזמן שהממשלה עוסקת בתקציבים, מאות אלפים חיים במצוקה אמיתית. וכי אם אנחנו לא נצעק את הקול שלהם – הם ימשיכו להיות שקופים.
לסיכום
מערכת הרווחה אמורה להיות רשת ביטחון. אבל היום – יש בה חורים גדולים. רק באמצעות מאבק ציבורי, העלאת מודעות ושינוי מדיניות – נוכל להפוך את המדינה למקום שדואג באמת לחלשים.
הם לא נופלים – אנחנו מפספסים. הגיע הזמן לתקן.
